שלום שלום.
הפוסט הזה הוא לא על תפירה, אבל חשתי צורך לחלוק -
כשהייתי צעירה יותר (אני חושבת שבשנות העשרה, לא זוכרת בדיוק) ישבתי עם אמא שלי מול הטלוויזיה וראינו את הסרט "הגשרים של מחוז מדיסון". בסוף הסרט (זהירות ספויילר!!!!!!), כשהיא מתלבטת אם לעזוב את בעלה וילדיה לטובת אהבה, תשוקה וחיים אחרים ובסופו של דבר מחליטה שלא לעזוב, אני זוכרת שאמרתי לאמא שלי שאני לא מבינה את הבחירה שלה בכלל.
אמא אמרה לי שהיא מבינה אותה לגמרי, ושממקומות אחרים בחיים רואים דברים אחרת לגמרי.
אני זוכרת שחשבתי שזה עצוב, שמגיעים לנקודה בחיים שמוותרים על דבר מופלא כמו האהבה הזאת, שקלינט איסטווד הציע שם, כשמוותרים על עצמך לטובת מישהו אחר.
היום בבוקר נסעתי באוטו בדרך לעבודה ושמעתי את "שיר אהבה אינדיאני" של עלמה זהר, והקשבתי למילים וחשבתי שהשיר הזה מסמל עבורי את הוויתורים שאדם עושה בחיים, ודברים שפעם או בסיטואציה אחרת התאימו והיו השאיפות והחלומות שלנו, כבר לא מתאימים ונפרדים מהם. יש בזה סוג של עצבות, אבל זה פשוט המצב - סדר העדיפויות השתנה.
ופתאום עלה לי בראש הזכרון של "הגשרים של מחוז מדיסון" והשיחה שלי עם אמא.
והבנתי שהנה, הגעתי לשם.
גם אני, היום, לא הייתי מוותרת על חיי עם הבת המדהימה שלי, בכזו קלות שבה הייתי עושה זאת בתור נערה. לא הייתי מוותרת על החיים שבניתי. אין כאן שיפוט על מי שכן קמה והולכת. יש מצבים שבהם אין תקנה לחיים הנוכחיים וחייבים לשנות. אבל פתאום הבנתי את הבחירה של פרנצ'סקה.
אז התבגרתי, אולי. הפכתי לאמא, וכמה שאני מרגישה עדיין בת עשרים ושמונה, הבחירות שלי משתנות, העדיפויות מתחלפות, חלומות הופכים לחלומות אחרים, אני נפרדת משאיפות, מרצונות שכבר לא מתאימים.
וכן, יש בזה משהו עצוב. פרידה זה עצוב.
אבל זה פשוט המצב... ואני מסתכלת על תמונות של הבת שלי, ומחייכת, ומבינה שיש גם שמחה במצב הזה.
לכו חבקו מישהו שאתם אוהבים.
Nono
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה