למצוא (או להמציא) את עצמי מחדש (Nono)

היום בבוקר קראתי את הפוסט הזה, של דליה נוימן. והוא מאוד ניחם אותי. מאוד.

ילדתי לפני יותר משנה. שנה וארבעה חודשים. לפני הלידה הייתי בטוחה שאני ג'דאית, שאחזור למידה שלי, לעבודה שלי, לחיים שלי באותה מידה של התלהבות ושמחה שהייתה לי קודם. חשבתי שמה שאתגר אותי בעבר - ימשיך לאתגר אותי, שמה שעשה אותי מאושרת בעבר - ימשיך לעשות אותי מאושרת, שמה שהייתי טובה בו בעבר - טוב, הבנתם את הרעיון.

טעיתי.

יותר נכון - לא לגמרי טעיתי, אבל גם לא הייתי בכיוון.

באמת הייתי ג'דאית (חוץ מחרדת הנהיגה, אבל זה כבר פוסט אחר D: ), העבודה הייתה חלק חשוב בחיים שלי, ביליתי במשרד חלק גדול מהיום שלי, ואהבתי את זה. אהבתי לשבת עם חברות, לצייר, שיחקתי טניס.

חזרתי מחופשת לידה לתפקיד חדש, קידום.

היו סימנים מקדימים. כבר בחופשת הלידה, אחרי שהסכמתי לקידום (שביקשתי), היו לי ספקות. אבל הרי אני ג'דאית, ברור שאצליח לג'נגל את הכל ביחד. אני לא אתן לכמה הורמונים (שכרגע צועקים עלי שהם רוצים להיות בבית וממש לא רוצים לבלות שעות ארוכות בעבודה) להאט לי את הקריירה.

ואז הגיע היום, נגמרה חופשת הלידה (הארכתי לחמישה חודשים - אולי אני אכתוב עליה מתישהו, אבל "חופשה" זה תיאור לא מדוייק. עברתי הרבה בתקופה הזאת) וחזרתי לעבודה. 

ופשוט - לא - עניין - אותי - שום - דבר.

מעבר לחידוש של חברת מבוגרים ללא התינוקת שלי, (שדווקא היה נחמד, כי אמא-במשרה-מלאה זה לא בשבילי) לא הצלחתי להבין מה עניין אותי כל כך לפני הלידה. וניסיתי בכוח, אבל מצאתי את עצמי מחפשת באינטרנט כל דבר אפשרי, משלמת כל חשבון אפשרי ומטפלת בכל מנהלה אפשרית כדי להמנע מהעבודה שלי.

ואז הגיעו גם רגשות האשם. כי בכל זאת - סומכים עלי, נתנו לי קידום, משלמים לי!

אם יש דבר שאמא טרייה לא צריכה - זה עוד רגשות אשם. העבודה הפכה ממקום מבטחים למקום שהעיק עלי.

גם בחיים האישיים דברים השתנו:

לצאת מהבית לבלות? למה? כיף לי פה. כיף לי מכורבלת בביתי. האמת שזה התחיל עוד בחופשת הלידה, כשבעלי לחץ שאחזור לתחביבים הקודמים, שאצא עם החברות. הוא באמת היה חמוד ודאג לי. אבל לא רציתי את זה. היה לי טוב בבית. רציתי להיסגר עם הבת שלי בקן חמים ובטוח ולהכיר אחת את השנייה.

לשבת עם חברות? בטח. אבל באמת לשמוע מה הן אומרות 100% מהזמן? פחחחחחחחח.

עם התינוקת שלי, והתחושה שלי שאני צריכה/רוצה להיות קשובה אליה, גיליתי שאני מסוגלת להקשיב רק ל-60% ממה שנאמר, בערך. הרגשתי שלא כיף לשבת איתי, ולכן גם לי הפך להיות פחות כיף לשבת לקפה או לשיחה עם החברות, ולא משנה כמה הן היו מבינות ותומכות. באיזשהו שלב הייתי מפתחת חוסר סבלנות ורוצה כבר ללכת, להיות רק אני והבת שלי, כשאף אחד לא מתחרה על תשומת הלב (טוב, להודות על האמת, חלוקת קשב אף פעם לא הייתה הצד החזק שלי).

בכלל, הספונטניות הלכה לפח. רשימות רשימות ועוד קצת פתקים ורשימות. 

לא לשכוח מוצץ,  לא לשכוח בקבוק. נפגשים בשמונה בערב? לאאאאא... זה בדיוק זמן טקס השינה.

אני מגלה הרבה פחות גמישות, הרבה פחות זורמת עם העולם שבחוץ. הרבה יותר מכווננת פנימה. אני לא בטוחה שזה מוצא חן בעיני בעלי, אבל עכשיו אני גם אמא, לא רק רעיה.

ספורט בכלל וטניס בפרט? לא בשבילי.

הייתי מותשת אחרי יום שמתחיל בקימה בבוקר לפי גחמות הילדונת, עבודה, חזרה ישר לזרועות הפיצקונית ואז בשמונה בערב הייתי נזרקת על הספה. שאני אצא לרוץ? הצחקתם אותי.

אבל אתם צודקים, לא חזרתי לגזרה עדיין, וכבר עברה שנה מהלידה... שוב רגשות אשם. כלפי מי? לא ברור.

בהתחלה הסתכלתי על עצמי במראה והתבאסתי. ואז הגיע יום אחד, אפילו לא שמתי לב, ופתאום לא התבאסתי. 

שאלתי את עצמי - האם אני מרגישה פחות מושכת? אז כן, אני כבר לא נערונת בת 18, זה מה יש.

האם זה מפריע לי? עכשיו כבר לא. אני כל כך הרבה יותר מזה עכשיו!

ובינינו, אני לא רחוקה שנות אור מהגזרה הקודמת. יותר קימורים, יותר ריפודים. יותר חופשייה.

אז חיפשתי. חיפשתי. הרבה חיטוטים בנפש, להבין מה אני רוצה לעשות, מה עושה לי טוב, אתגרתי את התפיסות שלי לגבי מי היא אישה, מי היא אישה חזקה, מה זה חזקה בכלל, איפה האיזון בין האמא שבי, הרעיה שבי, הילדה שבי, האישה שבי.

מצאתי תחביבים חדשים (ע"ע הבלוג הזה, למשל), הבנתי שממש לא אכפת לי שאני מידה יותר במכנסיים.

בד בבד עם החיפושים האלה, והמסקנות שהגעתי אליהן, הדברים התחילו להסתדר ולהכנס לשגרה מבורכת בבית (שגרה די מאושרת, אם יותר לי לומר). התחלתי לסלוח לעצמי על הרבה דברים שקודם תסכלו אותי. תיאמתי ציפיות עם הבעל (חשוב! חשוב! חשוב! אל תשאירו מסקנות אצלכן! תחלקו עם בן/בת הזוג!). ורק העבודה עוד נשארה תקועה כמו עצם בגרון.

להגיד שמצאתי את עצמי זה קצת מוגזם.

לא הכל באיזון סופי. אבל אני מבינה שזה תהליך, ועוד יגיעו דברים בעתיד שעלולים לערער ולשנות את האיזון הזה.

אני שמחה לומר שאת השינוי התחלתי. מצאתי את האומץ והודעתי על התפטרותי.

נרשמתי ללימודי תואר שני, דווקא בתחום שונה ממה שלמדתי תואר ראשון. ישבתי עם בעלי, שהבין שבשנה ומשהו האחרונות אני רודפת אחרי העגלה ולא נוהגת בה, והחלטנו לפרגן לי כמה חודשים שבהם לא אעבוד.

אהיה בבית, הילדה בגן חלק מהיום, תחביבים, ניהול הבית, תחילת הלימודים... ואז למצוא עבודה, בשאיפה בתחום שאותו אלמד.

מה יהיה? אני לא יודעת. אבל אני מתרגשת. וזה כבר סימן טוב.

יהיה מעניין. כבר עכשיו מעניין.
Lala שלחה לי לינק לפוסט הזה, של ורד מוסינזון, על שינויים, ויש בו משהו נכון, לדעתי, שאין מה לחזור אחורה. דברים השתנו, ועכשיו גם אני משתנה בהתאם, כדי שיהיה לי יותר טוב.

לכל מי שאחרי לידה, ומחפשת מי היא עכשיו - בהצלחה. את לא לבד.

לכל מי שבהריון ומתחילה להבין שהשינוי לא הפיך - יהיה בסדר. מאושרים גם אחר כך, זה רק דורש הסתגלות.

ולכל מי שעוד לא בהריון - הדחקה זה גם עובד, עד שלב מסויים :)

אשמח לשמוע, אשמח לחלוק.

** עדכון: הנה עוד פוסט בנושא, של שירה דרוקר, באתר "נשים דברות אמהות".

Nono