אקדים ואומר שאני לא בנאדם שסובל ממכאובים ומחלות מיוחדות. אני קוטרית כן, אז אם אני כבר חולה, אני מקטרת, אבל אני לא כל הזמן חולנית וסובלת.
ואז נכנסתי להריון. ואני לא יודעת אם זה בגלל שהגוף שלי לא היה מוכן להריון, לא בכושר, לא אוכלת הכי טוב, או שככה זה הריון, או שאולי אצלי זה קשה יותר. אבל מהרגע שנכנסתי להריון זה כאבים כאלה ואחרים אחד אחרי השני.
זה מתחיל בתשישות מטורפת, וכמובן בחילות (ותודה תודה שלא הייתי מהמקיאות) וסחרחורות. זה ממשיך בנדודי שינה והתעוררות בלילה לאוכל ומים כאילו אני מורעבת סומלית. אחכ מגיעות המיגרנות. חודש וחצי שאי אפשר לפתוח את העיניים. ושוב נדודי שינה - כמעט שבועיים בקושי ישנתי, ואז מתעוררת באמצע הלילה וזהו, לא נרדמת יותר. ואז התחילו הבצקות ומיד אחריהן השרירים התפוסים בגב... ועכשיו בתחילת חודש שביעי אני תוהה מה עוד מחכה מעבר לפינה...
אז את מרגישה נורא. פיזית אני מתכוונת, ואם את כמוני אז זה משפיע גם ריגשית. מבנאדם מאוד מאוד פעיל ופרודקטיבי את הופכת לזקנה בקושי זזה. ויש 3 דברים שמחזיקים אותך:
הבנזוג - אם יש לך מזל, יש לך בנזוג תומך. הוא מבין שאת הורמונלית, ושכואב לך, ושאת מקננת ונורא חשוב לך להזיז את השולחן הזה עכשיו ולא אחכ, גם אם את לא הגיונית. הבנזוג הזה הוא מה שמרים אותך כשאת למטה. הוא העוגן מספר אחת.
הבעיטות - כן כן, אותן בעיטות שבהתחלה מרגישות כמו גזים, או דופק בבטן התחתונה, ושאחכ מתחזקות וגורמות לך לרוץ לשירותים גם כשהשלפוחית ריקה, הבעיטות האלה זה קו ישיר ביניך לבין הקטקט בבטן. זה מה שגורם לך לעצור באמצע הקללה כי כואב לך, ולחייך. לדעתי זה סוג של מתנה.
ולבסוף - ימים טובים - הם מגיעים מדי פעם. את קמה בבוקר ולא ממש כואב לך. גם ההורמונים מרשים לך לחייך היום, וישנת טוב, ולרגע את מרגישה כמו עצמך שוב. תנצרי את הימים האלה. תחזיקי חזק ב2 ידיים ותעשי מהם משהו שתזכרי. קחי חופש ולכי לבית קפה עם חברה, תייצרי משהו (זה הזמן לתפירה וסריגה וציור ושיפוץ וכל דבר אחר יצירתי שאת אולי אוהבת), לכי לים, לכי לקניות, תשמעי מוזיקה. העיקר אל תבזבזי את היום הזה. כי בסופו של דבר היום הזה מחזיר אותך לשפיות אחרי כמה שבועות של להיות חולה. וכן אני יודעת - הריון זה לא מחלה. ויש עוד פנינה - הריון מיטיב עם האישה. אני אגיד את האמת - ברוב הזמן אני מרגישה כמו קקי. אז אני כן חולה, וזה לא מיטיב איתי. וזה הכל בשביל הקטקט בבטן, שימשיך ויגדל ויתפתח ויקח את הזמן שלו ויעשה מה שהוא צריך... אבל הימים האלה שעשו איתי חסד ונתנו לי להרגיש טוב - הם מיוחדים, והם עוזרים להגיע לסוף.
האמת, לפעמים אני רואה נשים בחודש מתקדם, רזות בטירוף, לבושות כאילו מעצבת תפרה בגדים במיוחד בשבילן, עם עקב שלא יבייש בחורה בת 20, מניקור פדיקור מושלמים, מפזזות להן כאילו הבטן זה דקורציה, עובדות 10 שעות ביום, חיות כאילו ההריון זה משהו שבמקרה שם, לא משנה דבר באורח חייהן. ואני תוהה למה אני לא מאלה. מה הן סובלות פחות? או שאני קוטרית במיוחד? האמת אין לי מושג. אולי להריון הבא אני אבוא מוכנה יותר, אשקיע בספורט לפני ההריון, ודיאטת בריאות כזאת שתכין לי את הגוף. אולי. עד אז, מזל שיש לי את השלישיה הזאת משמחזיקה אותי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה